זוכרים שפעם...ברוכים הבאים לעולם חדש

אין ספק שהכי חשוב שנהיה בריאים. העידן החדש בכלל, והתקופה האחרונה בפרט, מציבים בפנינו אתגרים רבים, שבמרכזם עומדת היכולת שלנו, שהפכה לצורך ממשי, להסתגל לשינויים- חיצוניים ופנימיים. ההבנה הזו היא אישית אבל גם ארגונית ומכאן אנחנו רוצות לקחת אתכם לסיפור מסע, שהוא אנלוגיה שממחישה בעיננו את המציאות החדשה של כולנו.

זוכרים את הספינה הזו שפעם, ממש לא מזמן, היתה כמעט כמו הבית?

חלקנו בחרנו בספינה קטנה ושובבה, עם פסים צבעוניים ומנוע עוצמתי וחדשני שהיה מטיס את היושבים בה מהר, למיליון כיוונים חדשים ומרתקים. אמנם לא היינו רבים, אבל ביחד, פרצנו איתה גבולות וגילינו אוצרות מדהימים.

חלקנו שטנו בספינה קצת יותר מיושבת, כזו עם גוונים של חול וצבע כחול, עם תמונות של עוגן ושחפים מעל. אמנם ספינה מיושבת יותר אבל היתה בה עוצמה. היתה בה קבוצת שייטים לא קטנה שידעה בדיוק לאן כולנו שטים וביחד- אפילו האוקיאנוס לא יכל לנו. המצאנו, פיתחנו, גילינו שווקים חדשים. ביחד, היינו כמעט בלתי מנוצחים.

וחלקנו אהבנו את הספינה הענקית שלנו, זו שעלינו עליה בתחושת ביטחון שאיתה, אפשר רק לנצח. ספינה יציבה, מנוסה, שכולם בה ידעו בדיוק לאן הולכים ועבדו יחד, שנים, מיומנים ומנוסים להוביל את עצמנו בתוך הספינה הענקית שלנו לחוף מבטחים. להישגים. לחלומות נכספים.

בשנים האחרונות היו לא מעט רוחות של שינוי, שגרמו לספינות להבין שאולי הגיע הזמן לחשוב אחרת... ואז גם פרצה הסופה, היא ניפצה את קירות הספינות, אלו השובבות ואפילו את היציבות. היא שלחה את כולנו לשוט בקיאקים קטנים- כל אחד עם שלו, כל אחד עם עצמו. מערכות התקשורת המתקדמות כמובן עוזרות לנו לשמור על קשר אבל...משהו כבר לא כמו פעם.

השובבים מחפשים דרך להמציא ביחד אבל לחוד. המיושבים מנסים להבין איך לנצח אוקיאנוסים כשאנחנו עדיין לא מעט, אבל כל אחד לבד. והענקית...היא ממש מנסה למצוא דרך להמציא את עצמה מחדש. כי איך אפשר להיות ענקית כל כך כשכל אחד שט בנפרד?

ועכשיו, כשפוגשים פחות פרצופים, ויעדים ומשימות הופכים לשקפים במצגות מרוחקות, ושיחות מסדרון שתמיד פתרו הכל, הופכות להיות מיילים מייגעים וארוכים של מי אמר מה ולמה, פתאום המרחקים מתעצמים. לא רק אלו הפיזיים. פתאום קצת פחות מתקשרים, וקצת פחות מבינים לאן הולכים ואולי פחות שומעים את הקפטן שאומר מתי לחתור ומתי לעצור ומתי חייבים להגביר את הקצב אחרת נצלול. ובטוח שפחות רואים ביחד את הגלים ופחות קופצים מהמים, סתם בשביל לשחות עם דולפינים.

וחייבים להודות שבפנים בפנים, למרות הגעגוע לביחד ולספינה, פתאום עולים גם קולות אחרים. מי אני? ומה באמת חשוב לי? כמה אני באמת מחובר? כמה רואים אותי ואת מי שאני? האם יקבלו את הייחודיות הזו שצובעת אותי? ואולי עדיף לי בספינה אחרת? ואולי עדיף בכלל להישאר לבד בקיאק?

משהו בביחד הזה שאיפשר לספינות שלנו לחתור מתחיל לחרוק.. החלודה שאולי היתה שם למטה במנועים שנים רבות, פתאום חושפת את עצמה, כי המים יורדים. ואותם הרגעים והאתגרים, הקטנים והגדולים שיכולנו להתגבר עליהם במבטים או בשיחת מסדרון, או בישיבת צוות או הכי פשוט בארוחת הצהריים המשותפת, פתאום הופכים מאתגרים והרבה יותר משמעותיים.

וכן, אין ספק שהכי חשוב להיות בריאים.

ובזמנים כאלו אולי מתעצמת ההבנה והצורך בחיבורים ובכלים לבנות גשרים, שיחברו בין סירות הקיאק הקטנות שלנו. אבל ביננו, הגשרים האלו היו נחוצים גם קודם. גשרים שנוכל דרכם להקשיב, להבין, להסביר. גשרים שיאפשרו לנו להתנהל, לנהל ולהוביל ביחד- גם כשכולנו כבר לא אותו הדבר, גם כשרובנו צבועים בגוונים שונים. כי היום יותר מתמיד ברור לנו שהשונות היא הכלי האמיתי לגמישות אבל היא גם מצריכה מאיתנו לדעת יותר- קודם כל מי אנחנו בדיוק ואז מיהם האחרים ואיך מתקשרים עם כל כך הרבה גוונים שונים.

אז דמיינו לרגע שהספינה שלכם בעוד מספר חודשים, מורכבת מעובדים שלא משנה אם הם על סיפון הספינה, או בקיאק האישי שלהם, הם יודעים שרואים אותם. הם מרגישים שמבינים את הייחודיות של כל אחד מהם, מקבלים אותה, מעריכים אותה ואפילו נותנים להם כלים לשיים ולהכיר את מערכת ההפעלה האישית שלהם בלי לנסות לשנות אותה.